פטרת ציפורניים ברגליים: איך מזהים, איך נדבקים ואיך מונעים שתחזור

הסימן הראשון הוא בדרך כלל שינוי צבע בחלק מהציפורן, לרוב בקצה או בצד: לבן, צהבהב או חום. עם הזמן הזיהום יכול להתפשט לכל הציפורן, שהופכת עבה יותר, שבירה ומתפוררת. לפעמים מצטבר חומר מתחת לציפורן, והיא מתרוממת מהעור. במקרים מתקדמים הציפורן עלולה להתנתק, והעור סביבה מתנפח וכואב.

לא כל ציפורן עבה או צהובה היא פטרת. פסוריאזיס של הציפורניים, חבלה (למשל מבוהן שנמעכה בנעל צבאית או בריצה) ומצבים נוספים יכולים להיראות דומה. לכן רופא לוקח לפעמים דגימה מהציפורן לבדיקה במעבדה, כדי לוודא שזו פטרת ולבחור את הטיפול הנכון. טיפול בפטרת שאינה פטרת הוא בזבוז של חודשים.

כן, פטרת ציפורניים מדבקת. לפי ה-AAD, נדבקים במגע עם פטריות על העור או הציפורן של אדם אחר, דרך חפצים משותפים כמו מגבת לא מכובסת או קוצץ ציפורניים, ובהליכה יחפה במקומות חמים ולחים: סביב בריכה, במקלחות ציבוריות ובחדרי הלבשה. בישראל זה כולל את הקאנטרי, חדר הכושר, המקלחות המשותפות בבסיס ואפילו את המקלחת בבית כשאחד מבני המשפחה נדבק.

הדרך השכיחה ביותר היא דווקא מהגוף שלכם: פטרת בעור כף הרגל (אתלט פוט) עוברת לציפורן. ה-AAD מציין שאנשים רבים לא יודעים שיש להם פטרת בעור, כי במקרה קל היא נראית כמו עור יבש או מתקלף בין האצבעות. לכן טיפול מהיר בפטרת בעור הוא גם מניעה של פטרת בציפורניים.

ציפורניים מלוכלכות לבדן לא גורמות לפטרת. צריך שפטרייה מהסוג הספציפי תחדור לציפורן או לסדק זעיר בעור שסביבה. ומי שכבר נדבק יכול להעביר את הזיהום לציפורניים נוספות, למשל כשגוזרים ציפורן נגועה ואחר כך ציפורן בריאה עם אותו קוצץ.

הסיכון עולה עם הגיל: לפי ה-AAD, כמחצית מבני 70 ומעלה מפתחים פטרת ציפורניים, כי הציפורניים גדלות לאט יותר והיכולת להדוף זיהומים יורדת. אצל ילדים זה נדיר.

גורמי סיכון נוספים לפי ה-AAD: חבלה בציפורן או פטרת קודמת, ציפורניים ארוכות או גזורות לא נכון, שיתוף כלי מניקור ופדיקור בלי חיטוי, נעליים צמודות או כאלה שגורמות לרגליים להזיע, הליכה יחפה במקלחות ובחדרי הלבשה, פטרת בעור, הזעת יתר או פסוריאזיס, וגם סוכרת, זרימת דם ירודה, השמנה ובני משפחה שנדבקו.

בתרגום לחיים בישראל: מי שנמצא שעות בנעל סגורה בחום, חיילים בנעליים צבאיות, עובדים בנעלי בטיחות, ספורטאים שמתקלחים במלתחות, ומי שמזיע הרבה, נמצאים בדיוק בתנאים שהפטרייה אוהבת.

הטיפול תלוי בחומרה ונקבע על ידי רופא או רוקח, אבל כדאי להכיר את התמונה הכללית כדי לא להתייאש באמצע. לפי ה-NHS, במקרים קלים רוקח יכול להמליץ על תכשיר נגד פטריות שמורחים על הציפורן, בדרך כלל לק. משתמשים בו מדי יום או מדי שבוע, לפי הסוג, במשך 6 עד 12 חודשים, ועלולים לעבור כמה חודשים עד שרואים שיפור. חלק מהתכשירים לא מתאימים מתחת לגיל 18, בהריון או בהנקה.

כשזה לא עוזר, או כשהזיהום נרחב, רופא יכול לרשום כדורים נגד פטריות, לעיתים עד חצי שנה, ולפעמים עם בדיקות דם לתפקודי כבד לפני ובמהלך הטיפול. בחלק מהמקרים עושים גם טיפולים במרפאה: הקטנת עובי הציפורן, גזירה של החלקים הנגועים, ולעיתים הסרה של הציפורן.

הזיהום נחשב מטופל כשרואים ציפורן בריאה צומחת מהבסיס. ה-AAD מדגיש שגם אחרי שהפטרייה חוסלה, הציפורן צריכה לצמוח מחדש כדי להיראות נקייה, ובבוהן הגדולה זה יכול לקחת שנה ויותר. מי שמפסיק את הטיפול כשהציפורן "נראית קצת יותר טוב" מגדיל את הסיכוי שהזיהום יחזור.

בישראל, הכתובת הראשונה היא רופא המשפחה בקופת החולים, שיכול להפנות לרופא עור, או רוקח בבית המרקחת שיכול להמליץ על תכשיר מתאים ולהגיד מתי צריך רופא. את הכיסוי של טיפולים ספציפיים כדאי לברר מראש מול הקופה.

שמן עץ התה ומשחה מנטולית נגד שיעול הם שני הפתרונות הביתיים הנפוצים ביותר. לפי ה-AAD, נערכו עליהם מחקרים קטנים שהראו אולי תועלת מסוימת, אבל עדיין לא ידוע כמה הם יעילים ומה תופעות הלוואי האפשריות. על חומץ, סודה לשתייה ושאר "תרופות סבתא" אין ראיות של ממש. הבעיה העיקרית בהם היא לא הנזק אלא הזמן: חודשים של ניסויים ביתיים שבהם הזיהום ממשיך להתפשט.

גם לגרד או לשייף את הפטרת לא עובד. ה-AAD מסביר שהפטריות חיות בתוך הציפורן וברקמה שמתחתיה, כך שגירוד מסיר רק חלק מהן. גירוד כזה בבית גם עלול לפצוע את העור.

לגבי לייזר: לפי ה-AAD, בארצות הברית רשות המזון והתרופות (FDA) אישרה לייזר לשיפור המראה של הציפורן אחרי שהזיהום כבר טופל, אבל לא אישרה אף לייזר לטיפול בזיהום עצמו. מחקרים ראשוניים נראים מבטיחים, אבל עדיין נדרשים ניסויים קליניים טובים. מי ששוקל טיפול לייזר בתשלום כדאי שישאל את רופא העור מה הוא אמור להשיג, ומה הראיות לכך.

מטפלים מהר בפטרת בעור כף הרגל, כדי שלא תעבור לציפורניים. גרד, קילוף או סדקים בין האצבעות הם סיבה לפנות לרוקח.

גוזרים ציפורניים קצרות וישר, ולא עמוק בפינות. לא משתפים קוצץ, מספריים או מגבת, ומחטאים את כלי הפדיקור. בפדיקור מחוץ לבית מוודאים שהכלים מחוטאים.

שומרים על כפות רגליים נקיות ויבשות, כולל בין האצבעות, ולובשים גרביים נקיות כל יום. בימים חמים, באימון או במשמרת ארוכה מחליפים זוג גם באמצע היום.

נועלים כפכפים במקלחות של חדר כושר, בריכה, קאנטרי ובסיס. זה אחד הצעדים הפשוטים והיעילים ביותר.

נועלים נעליים שמתאימות למידה, בלי אזור בוהן צר שמועך את הציפורניים, ונמנעים מנעליים שגורמות לרגליים להתחמם ולהזיע כשיש חלופה. מחליפים בין שני זוגות כדי שכל זוג יתייבש, ולא נועלים נעליים של אחרים.

זורקים נעליים ישנות. ה-NHS ממליץ על כך במפורש, כי נעל ישנה שספגה זיעה במשך שנים היא סביבה נוחה לפטריות.

פטרת ציפורניים יכולה לחזור גם שנה ויותר אחרי שטופלה, ומי שכבר נדבק פעם נמצא בסיכון גבוה יותר להידבק שוב. לכן ה-AAD מציין שחלק מרופאי העור ממליצים על טיפול מונע אחרי ההחלמה, למשל תכשיר שמורחים על הציפורניים לתקופה ארוכה, במיוחד אצל אנשים עם סוכרת, בעיות בכלי דם או חבלה בציפורן.

מעבר לזה, חוזרים לכל כללי המניעה בקפדנות, ושמים לב לנעליים: נעליים שנלבשו לאורך כל תקופת הזיהום עלולות להחזיק פטריות. כדאי לשאול את הרוקח על טיפול בנעליים, או להחליף את הזוגות שהיו בשימוש הכי אינטנסיבי. אם רואים שוב שינוי צבע, פונים מיד. ככל שמטפלים מוקדם יותר, התוצאה טובה יותר.

גרב לא מטפלת בפטרת קיימת ולא מחליפה טיפול. מה שגרב יכולה לעשות הוא לשנות את התנאים בתוך הנעל: פחות זמן של עור רטוב, ופחות חיידקים ופטריות שמצטברים בבד לאורך היום.

הגרביים שלנו משלבות סיבי נחושת שמוטמעים בבד ונועדו להגביל התרבות חיידקים ופטריות בגרב עצמה. COPPER-BASE מכותנה סרוקה ונחושת מתאימה ליומיום ולנעל סגורה. למי שמזיע הרבה או מתאמן, COPPER-PULSE עם גרפן ונחושת מתייבשת מהר יותר. זה חלק משגרת מניעה, יחד עם כל ההרגלים שלמעלה, ולא במקומם.

לפי ה-NHS, פונים לרופא אם הזיהום חמור והטיפול מבית המרקחת לא עזר, אם הוא התפשט לציפורניים נוספות, אם יש לכם סוכרת, או אם המערכת החיסונית מוחלשת, למשל אחרי השתלה או בזמן כימותרפיה. גם כאב, נפיחות או אדמומיות סביב הציפורן, או קושי ללכת ולנעול נעליים, הם סיבה להיבדק. אצל אנשים עם סוכרת עדיף לפנות מוקדם ולא לנסות טיפולים ביתיים.